המצב מורכב אבל יש מה לעשות.

בימים האחרונים אנו עדים לעליה במעשיהם של יחידים בקרב הפלשתינים שיצאו למסע של טרור הפחדה והרג בישראל.
נטיית הלב היא להבהל, לכעוס, לחוש אין אונים זעם ופחד. ביחד עם תחושה זו מתחילה התנהגות התגוננותית והחרפה של צעדי הביטחון האישי וצמצום פעילות חוץ.

עד כמה שאלו תגובות טבעיות ומובנות חשוב שנתבונן בצורה שקולה בסביבתנו. ראשית לא כל ישראל תחת התקפה. שנית גם כיום מרבית אזרחי ישראל הן היהודים והן הערבים אינם מעורבים במעשי האיבה הללו וראוי שידע זה יהיה מרכזי בכל תקשורת עם ילדים כמבוגרים. גם בקרב הפלשתינים שמעבר לקו הירוק אין זה רוב שיוצא לפעולות הללו.

הפרשנות ש"הנה מה שחששנו ממנו אכן קורה ואינתיפאדה מפחידה ורצחנית בפתח" היא סוג של נבואה שעלולה להגשים את עצמה. יתר על כן זה סוג מחשבה שמיד מביאה לתחושת חוסר אונים,
ראוי לזכור שגם באינתיפאדה הרצחנית של שנות ה 2000 עת נפגעו עשרות רבות של ישראלים, ישראל לא חדלה להתקיים או לנהל את עצמה ואת אזרחיה. גם אז הלכו מאות אלפי ילדי בתי הספר והגנים למוסדות החינוך, גם אז התייצבו אלפי מורים וגננות במסגרות והפעילו את הילדים .

אין בדברים הללו כדי להמעיט מהגברת ערנות, הגברת הסברה ותשומת לב אזרחית מוגברת למי שנראה לא מתנהג חשוד. עדיפות טעויות זיהוי על פספוס הזיהוי.
יחד עם זאת ראוי לנהל אורח חיים רגיל עד כמה שניתן, להימנע מהכללות על אוכלוסיות כאלו ואחרות לעשות מאמץ לקיים משימות ומסיבות שבשגרת יומנו ולתת כתף למי שעמל, יום יום ושעה שעה לשמירה על ביטחוננו.
במידה ומי מבני המשפחה מגיב באופן חריף בהחלט יש מקום להתייעץ. אך נרמול, ניהול אורח חיים שגרתי ומענה לשאלות באופן מדוד ומציאותי מסייעים ברוב המקרים.

המצב מורכב אבל יש מה לעשות

פרופ' מולי להד 13/10/2015